מסכת קידושין מושגים

דפים מא –מב

1.  "שלוחו של אדם כמותו" מודגם לפי האמור במשנה: "האיש מקדש בו ובשלוחו". בעקבות האפשרות לקדש באמצעות שליח, דנה הגמרא בכלל "שלוחו של אדם כמותו". כלל זה נלמד בגמרא מארבעה תחומי מצוות: גירושין, קידושין, תרומה וקדשים. הגמרא מבארת מדוע היה צורך לגלות דין זה בכל אחד מהמקומות הללו. בחלק זה של הסוגיה נעסוק בשאלה: באילו תחומים יכול אדם למנות שליח במקומו, ומה המשמעות של היות השליח במקום המשלח?

שלוחו של אדם כמותו: שני הסברים לכלל זה. [א] השליח הוא כגופו ממש של המשלח, "ידא אריכתא" (יד ארוכה) של המשלח. [ב] השליח הוא בא כוחו של המשלח ולא כגופו. את אפשרות ב אפשר להבין בשתי דרכים: 1. השליח פועל במנותק מהמשלח לאחר שהוא קיבל את מינויו לשליחות, ולכן הוא יכול לפעול בשם המשלח גם פעולות שהמשלח לא יכול לפעול כעת בעצמו. 2. השליח ממשיך לפעול מכח סמכות המשלח, ויכולתו לפעול בשם המשלח תלוייה ביכולת המשלח לפעול את הפעולה.

דין נוסף נאמר בהלכות שליחות שדבר שהשליח לא יכול לעשות לא יכול להיות שליח לעשותו כמו עבד בגיטין וקידושין, או גוי בהפרשת תרומה של יהודי.

2. מצוה בו יותר מבשלוחו: יש מצוות שאדם יכול לקיים על ידי שליח, אך רב יוסף מלמדנו שמצווה בו יותר מבשלוחו. המקור לכך הוא ממעשיהם של גדולי האמוראים שהיו משתתפים בהכנות לשבת"רב ספרא מחריך רישא, רבא מלח שיבוטא". בגמרא (שבת קיט ע"א) יש דוגמאות נוספות: "רב הונא מדליק שרגי [נרות]. רב פפא גדיל פתילתא [גודל פתילות]. רב חסדא פרים סילקא [חותך תרדין]. רבה ורב יוסף מצלחי ציבי [מבקעים עצים]. רבי זירא מצתת צתותי [מצית את האש באמצעות עצים דקים]. רב נחמן בר יצחק מכתף ועייל מכתף ונפיק [יוצא ונכנס פעמים רבות ומשא על כתפיו]". כך פסק הרמב"ם בהלכות שבת (ל, ו): "אף על פי שיהיה אדם חשוב ביותר ואין דרכו ליקח דברים מן השוק ולא להתעסק במלאכות שבבית, חייב לעשות דברים שהן לצורך השבת בגופו שזה הוא כבודו. חכמים הראשונים מהם מי שהיה מפצל העצים לבשל בהן, ומהם מי שהיה מבשל או מולח בשר או גודל פתילות או מדליק נרות, ומהם מי שהיה יוצא וקונה דברים שהן לצורך השבת ממאכל ומשקה אף על פי שאין דרכו בכך. וכל המרבה בדבר זה הרי זה משובח". הוא הדין בכל המצוות וכדברי תוספות ר"י הזקן בתחילת הפרק: "מצוה בו – כל מצווה שמוטלת עליו יעשה בגופו ולא על ידי שליח" (כך גם: משנה ברורה סי' רנ ס"ק ג). המעורבות האישית בהכנות לשבת ולכל מצווה אחרת, וכמובן קיומן של המצוות, מלמדים על יחסו של מקיים המצווה למצווה: "שזה הוא כבודו". הוא מגלה את רצונו לעשות, להיות חלק, ולא רק לקיים על מנת לצאת ידי חובה.

3. תרומה גדולה: מתנה הניתנת לכהן מגידולי הקרקע והיא מעשרים וארבע מתנות כהונה. 

מצוות עשה להפריש תרומה גדולה לכהן, שנאמר: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך... תתן לו". מפסוק זה למדים חז"ל, שכל אוכל שנשמר על ידי בעליו, וגידולו מן הארץ - חייב בעל השדה להפריש ממנו ראשית לכהן. מצוה זו היא מהמצוות התלויות בארץ, ואינה מתקיימת אלא בגבולות הארץ .

שיעור התרומה: מן התורה אין לתרומה שיעור, ואפילו חיטה אחת 'פוטרת את הכרי', כלומר את כל ערימת התבואה. אבל חכמים קבעו שיעור לתרומה, ואמרו: "עין יפה אחד מארבעים, עין בינונית - אחד מחמישים, עין רעה - אחד מששים". עוד אמרו, שאין תורמים תרומה זו - לא במידה ולא במשקל ולא במניין, אלא בעל השדה אומד את השיעור מדעתו, ומפריש בשיעור מקורב של אחד מחמישים. 

4. אין שליח לדבר עבירה: כשהשליחות היא לדבר עבירה, אין תוקף לשליחות והשליח אחראי למעשיו. הנימוק בגמרא הוא: "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין". הרב הוא הקב"ה, והתלמיד הוא המשלח שממנה שליח לעשות פעולה שהקב"ה אסר לעשותה. אחרונים עסקו בשאלה מה משמעות הנימוק "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", והאם כלל זה חל גם כאשר השליח הוא שוגג או ישראל מומר.

אין שליחות לדבר עבירה: פעולת השליחות היא מינוי או ייפוי כח שנותן המשלח לאדם אחר – שלוחו, לעשות פעולה שיש לה השלכה משפטית. כשהשליח יעשה את שליחותו כפי שהתבקש, כל הפעולות שעשה, והחובות שנובעות מפעולות אלה, מיוחסות למשלח. השליח עצמו לא מושפע מהמעשים שעשה בשביל מישהו אחר. שונה המצב במקרה שהשליח התבקש לבצע פעולה שאסורה על פי ההלכה. במקרה כזה אין שלוחו של אדם כמותו, כי אין שליח לדבר עבירה.

שני פירושים לכלל זה. אפשרות אחת מתמקדת בשלילת השליחות במצב כזה: "אין שליח לדבר עבירה" – כאשר מדובר על מעשה עבירה, אין תוקף לשליחות; לא נוצרו למשלח שום זכויות או חובות, ואין לייחס כלל את מעשה העבירה למשלח. אפשרות אחרת מתמקדת בעבירה: "אין שליח לדבר עבירה" – יש תוקף לכל מעשה שליחות, אך מעשה עבירה אינו יכול להיות "מועבר" לאדם אחר, והפעולה מתייחסת למי שעשה אותה, השליח ולא המשלח.

5. שליחות בקדשים: נחלקו ר' יהושוע בן קרחה ור' יונתן מה לומדים מהפסוק "ושחטו אותו כל עדת ישראל בין הערביים" לר' יהושוע בן קרחה לומדים שליחות בקדשים שאחד שוחט עבור כל בני החבורה שלא יתכן שכולם שוחטים. לר יונתן לומדים מפסוק זה שכל ישראל יוצאים בקרבן פסח אחד. לפי ר' יהושוע בן קרחה צריך שלכל אחד מהמנויים בקרבן פסח יהיה לפחות כזית. אך לפי ר' יונתן כל ישראל יוצאים בפסח אחד ואפילו שאין לכל אחד כזית מהקרבן, כיוון שסובר ר' יונתן שאכילת פסחים לא מעכבת אלא זריקת הדם.

6. אפוטרופוס בנכסי יתומים -אדם שהתמנה מטעם בית דין לדאוג לנכסים הכלכליים של יתומים, שאינם יכולים לנהל את ענייניהם בעצמם. בדרך כלל האפוטרופוס מונחה לשמר את המצב הקיים מבחינת נכסי היתומים, כלומר לבצע רק את הפעולות ההכרחיות הנדרשות לשמירת הרכוש.

מהלך הסוגיה מעלה שאלה יסודית בדבר טבעו של האפוטרופוס: האם הוא מייצג את היתומים ופועל רק בעבורם, או שהוא נציג בית הדין לשמור על נכסי היתומים?

שאלה זו עשויה לעמוד בבסיס מחלוקתם של שמואל ורב נחמן, בשאלה האם מותר ליתומים, לכשיגדלו, לדחות ולבטל את החלוקה שנעשתה עבורם.